גוף

באחד האשפוזים במחלקה הנוירולוגית עקב התקף טרשת נפוצה, עלתה במוחי דמותו של בומבה צור ז"ל.

"מבית המרגוע לחולי-רוח בבת-ים בא החולה חשוך-המרפא נפתלי ברמן, מי שהיה מכונאי, בן 36. לפני חמש שנים דחו השלטונות את בקשת ברמן להיתר-יציאה, משום שלא המציא במועד אישור על כך שהוא שפוי בדעתו – ודבר זה טרף את דעתו," כך נפתחת ההומוריסקה אגדה על תעלה בתל אביב שפרסם אפרים קישון בעיתון דבר, 1952. לימים הפכה ההומוריסקה לסרט תעלת בלאומילך.

דמיינתי את נפתלי ברמן ההוא (קאזימיר בלאומילך בסרט – בגילומו של בומבה צור) אוחז בגאון בפטיש אוויר וקודח בשכבת המיאלין שמבודדת את תאי העצב במוחי ובעמוד השדרה שלי. גם כאן, כמו בסרט תעלת בלאומילך, חיוך זחוח היה מרוח על פניו. וגם כאן, כמו בסרט, אף אחד לא העלה על דעתו לשאול אותו לפשר מעשיו, או לעצור בעדו. להפך: נציגי מערכת החיסון סייעו לו לקדוח, להרוס ולייצר מהומה שלמה. כולם רואים, כולם שומעים, אבל אף אחד לא רוצה להצטייר כאילו אינו יודע מה קורה בתחום אחריותו. אז מה עושים? מעמידים פנים כאילו כל המתקפה הזו היתה מתוכננת: "בעצם, הגענו לחסל גורם זר. רגע, אין פה גורם זר? לא יכול להיות. שמאל-ימין-שמאל. קדימה קדח!"

בסיומו של הסרט הפרטי שלי – לאחר טיפול בעירויים של סטרואידים עוצמתיים שהעמידו דברים על דיוקם, חיסלו את הדלקת ותכל'ס גם את כל מה שעמד מלפניה, מאחוריה ומצדדיה – אני נותרת עם ההריסות. ונציה של המזרח התיכון זה לא. אין גזירת סרט, אין ליווי תזמורת ואין ביקור נציגי ממשלה. יש תשישות אדירה, עייפות ולאות, בחילות, כאבי ראש, וכמובן הנזקים שהסב ההוא שקדח. בומבה צור. הגוף עושה מאמץ עילאי לשקם את עצמו. הסטטיסטיקה נגדו. ביג טיים. ולמרות שקיוויתי, רציתי, חשבתי, האמנתי, אני לא נמלטת ממנה. יש דברים שהם מעל כוח הרצון. גם אם תרצו, זו אגדה. אבל אני אופטימית. בניגוד לסופה של ההומוריסקה, הרי שבסרט, כמו בחיים, בומבה צור המשיך להסתובב חופשי. הוא נעלב מכך שלא קיבל הכרה לתרומתו בקידוחים, לקח את פטיש האוויר ועבר לקדוח בשכבה אחרת של מיאלין. יש מספיק לכולם.

כך ניטע במוחי הרעיון לטור אישי.