פיאז׳ה

המונדיאל הראשון בו צפיתי בהתלהבות היה זה של שנת 1990.

כן, משחקי גביע העולם ההם, שאריק איינשטיין זכרונו לברכה עוד שר בהם את "ואלה שמות". בת 17, התאהבתי בשחקנים הצעירים והאנרגטיים, ועוד לפני שריקת הפתיחה למשחק בין המארחת איטליה לבין אוסטריה, החלטתי שאני בעד השחקנים בתכלת.

קניתי חולצת טי כחולה והדפסתי על צדה האחורי את המלים "Squadra Azzurra" ("הקבוצה התכולה"). אני זוכרת ששילמתי על ההדפסה לפי מספר האותיות, ושבטעות פספסתי "z" אחת. גיליתי את התקלה החמורה יומיים לאחר מכן, אבל לא היה לי כסף להדפיס חולצה חדשה. שמרתי את עניין האות החסרה בסוד והתנחמתי בכך שבסביבתי הקרובה לא ידעו איטלקית. 

זה עבד נהדר.

ביום 9.6.1990 בשעה 22:00 שעון ישראל עלו בזה אחר זה שחקני נבחרת התכלת על המגרש. זנגה, בארזי, ברגומי (הקפטן), פרי, אנצ'לוטי, דה-נאפולי, מאלדיני, ג'יאניני, דונאדוני, וויאלי וקארנוואלה. המשחק הסתיים בניצחון של איטליה משער של "טוטו" סקילאצ'י. פתיחה נהדרת למארחת משחקי גביע העולם.

ממשחק למשחק למדתי לזהות את השחקנים בשמם. לא רק את האיטלקים. היו לי שחקנים מועדפים בקבוצות נוספות.

ידעתי בדיוק על מי אריק איינשטיין שר.

משחקי הטורניר נערכו באיצטדיונים של הערים נאפולי, בארי, טורינו, מילאנו, רומא, בולוניה, ג'נובה ופירנצה. גמעתי בצמא צילומים ומידע על הערים האיטלקיות בעלות השמות שמתנגנים על הלשון. חלמתי שיום יבוא ואבקר בהן בעצמי. 7 שנים לאחר מכן הגשמתי את אותו חלום.

לקראת משחק חצי הגמר נגד מחזיקת הגביע ארגנטינה, נסעתי לשוק הכרמל בתל אביב, חוויה בפני עצמה עבורי באותם ימים, וקניתי גופיה עם דגל האזורי. זה היה חיקוי של חולצת שחקנים, אבל כשלבשתי אותה הרגשתי כאילו קניתי את הדבר האמיתי. לצערי, למרות ההשקעה שלי בביגוד, הפסידה נבחרת איטליה באותו משחק ולא עלתה לגמר. התכולים הפסידו רק אחרי הארכה ובעיטות עונשין, אבל הפסד הוא הפסד הוא הפסד. העשתתי מהר מאוד והמשכתי אל הגמר עם גויקויצ'אה, מראדונה, קלדרון, קאניג'ה ובאטיסטה. שם הם הפסידו לגרמניה המערבית.
מונדיאל 1990 נחשב בעיני רבים לאחד הפחות מרהיבים בהיסטוריה של המונדיאל, עם ממוצע שערים נמוך למשחק, וכמות גבוהה של כרטיסים אדומים.

זה לא משנה.

מונדיאל 1990 היה המונדיאל הראשון שלי.
מונדיאל מושלם לתקופת גיל ההתבגרות.
מונדיאל שהיה הפוגה נעימה בין לימודים למבחני ה"מגן" ולמבחני בגרות.
מונדיאל עם שחקנים שאזכור את שמותיהם גם ללא המלים של עלי מוהר.