לובן, תפוחים ואבקת כביסה

במהלך קריאת הפרק נדדה מחשבתי לא פעם לכיוונים נוספים.

להלן שלוש מחשבות ראשוניות שעלו בי בעקבות הקריאה:

(1)

אחמד (Ahmed) פותחת את הפרק בציטוט מספרו של פרנץ פאנון (Fanon), Black Skin, White Masks. בעקבות פאנון היא טוענת כי מתחת לפני השטח של הגוף כפי שהוא מתואר בפנומנולוגיה מצויים גם ממד גזעי וממד היסטורי. הלובן (whiteness), לדבריה, נחווה כרקע המובן מאליו של החוויה. האפשרות לפעול ולעשות דברים אינה תלויה רק ביכולת אינהרנטית או בהרגלים שרכשנו, אלא גם באופן שבו העולם נפתח בפנינו כמרחב פעולה — מרחב שבו דברים מסוימים זמינים לנו, תופסים מקום מוכר ונראים כאילו הם מצויים "במקומם".

הדיון של אחמד בזמינותו של העולם החזיר אותי להרצאת ה־TED של הסופרת הניגרית צ’יממנדה נגוזי אדיצ’י (Adichie), שבה היא מזהירה מפני "הסכנה שבסיפור יחיד". אחמד עוסקת בלובן כרקע של החווייה, כלומר לא משהו שמופיע תמיד כאובייקט ברור, אלא כארגון של העולם: מה נראה טבעי, מי נמצא "במקום", מה אפשרי, מי יכול להופיע. אדיצ'י נותנת לזה דוגמה דרך הספרות. בשני המקרים עולה השאלה כיצד מסגרות מוקדמות — גזעיות, היסטוריות או סיפוריות — מעצבות את מה שנראה לנו טבעי, נגיש ומובן מאליו.

אדיצ’י מספרת שכאשר החלה לקרוא בילדותה, נחשפה בעיקר לספרי ילדים בריטיים ואמריקאיים. משום כך, כאשר התחילה לכתוב סיפורים בעצמה, כל הדמויות שיצרה היו “אנשים לבנים, תכולי עיניים. הם שיחקו בשלג. הם אכלו תפוחים. הם דיברו די הרבה על מזג האוויר” — וזאת אף שהיא עצמה חיה בניגריה. לדבריה, מאחר שכל הספרים שקראה הציגו דמויות ומציאויות שהיו זרות לעולמה, היא השתכנעה שספרים, מעצם טיבם, אמורים לעסוק בזרים ובדברים שאינה יכולה להזדהות עמם. "לא ידעתי שאנשים כמותי יכולים להתקיים בספרות," היא אומרת.

עולמה השתנה כאשר גילתה ספרות אפריקאית, אף שספרים כאלה היו קשים יותר להשגה. אז הבינה כי גם "אנשים כמותי, נערות עם עור בצבע שוקולד ששיערן המקורזל לא מאפשר תספורת זנב סוס, יכולות להתקיים בספרות". בעקבות הגילוי הזה החלה לכתוב על האנשים, המקומות והחוויות שהכירה מחייה שלה.

בהרצאתה, מביאה אדיצ’י דוגמה נוספת לכוחו של "הסיפור היחיד": כאשר למדה בארצות הברית, אמר לה אחד המרצים באוניברסיטה כי הרומן שכתבה אינו "אפריקאי אותנטי". כששאלה למה כוונתו, הוא הסביר שהדמויות ברומן דומות מדי לו עצמו: הן משכילות, משתייכות למעמד הבינוני ונוסעות במכוניות. מאחר שאינן גוועות ברעב, קבע המרצה, הן חסרות אותנטיות אפריקאית. כפי שלאדיצ’י הילדה היה סיפור יחיד על מהי ספרות ועל מי יכול להתקיים בה, כך גם למרצה שלה היה סיפור יחיד על מיהם אפריקאים וכיצד אמורים חייהם להיראות.

הסיפור היחיד, לפי אדיצ'י, מתקשר לכוח. הכוח הוא היכולת לא רק לספר את סיפורו של היחיד, אלא גם לקבע אותו כסיפורו המוחלט של אותו אדם. הסיפור היחיד קובע סטראוטיפים. הבעיה עם סטראוטיפים, מסכמת אדיצ'י, היא לא שהם חסרי אמת אלא שהם לא שלמים והופכים סיפור אחד להיות הסיפור היחיד. ואין רק סיפור אחד על שום דבר או מקום.

(2)

אחמד טוענת כי האופן שבו אדם תופס את עצמו כלבן, שחור או מעורב משפיע על מה שנראה לו אפשרי: מה הוא מסוגל לעשות, לאן הוא יכול להתקדם ואילו מרחבים נתפסים בעיניו כמצויים בהישג יד — "what is and is not within reach”. בהמשך היא מבחינה בין התכווננות לקראת (towards) אובייקט לבין התכווננות סביב (around) אובייקט. לדבריה, ההתכווננות של המערב כלפי ה"אוריינט", המזרח, כוננה את ה"אוקסידנט", המערב, כאובייקט שסביבו מאורגן העולם: המערב הוצב במרכז, ומתוך כך נעשה גם למרכזי.

במהלך הקריאה נדדה מחשבתי אל שאלת היחס שבין דמיון לשוני, ובפרט אל הקשר שבין שוויון לבין הדרישה להידמות לקבוצה הדומיננטית. כפי שמראה המשפטן פרופ' קנג'י יושינו (Yoshino) בספרו (Covering (2006, עדיין רווחת ההנחה — עד כדי כך שלעיתים היא נתפסת כמובנת מאליה — שמי שמבקשים יחס שווה נדרשים להתאים את עצמם, להיראות ולהתנהג באופן הדומה ככל האפשר לקבוצת ההתייחסות הדומיננטית.

 יושינו, בעקבות הסוציולוג ארווינג גופמן, מבחין בין מעבר (passing) לבין הסתוות (covering). לפי הבחנה זו, מעבר נוגע לעצם נראותה של תכונה זהותית: האדם מבקש להיתפס כמי שאינו משתייך לקבוצה מסוימת. הסתוות, לעומת זאת, מתרחשת כאשר הזהות ידועה או גלויה, אך האדם נדרש לצמצם את ביטוייה הפומביים ולהמעיט בבליטתה.

יושינו מדגים כיצד דרישה זו מופנית כלפי קבוצות שונות: אפרו־אמריקאים מתבקשים "להתלבש כמו לבנים" ולנטוש את "שפת הרחוב"; אסיאתים־אמריקאים נדרשים להימנע מלהיראות "כאילו זה עתה ירדו מהאונייה"; נשים מתבקשות "להתנהג כמו גברים" במקום העבודה ולהצניע את עיסוקן בטיפול בילדים; יהודים נדרשים "לא להיות יהודים מדי"; מוסלמים, בייחוד לאחר פיגועי 11 בספטמבר, מתבקשים לוותר על רעלות ועל השימוש בשפה הערבית; ואנשים עם מוגבלות נדרשים להסתיר את אמצעי העזר שבהם הם משתמשים.

דרישות אלה מתקיימות אף שהחברה האמריקאית התחייבה לכאורה, לאחר עשרות שנות מאבק, להעניק לבני הקבוצות הללו יחס שווה. יושינו מכנה covering את הדרישה הרווחת ממי שנתפסים כשונים להידמות ככל האפשר לקבוצה הדומיננטית ולעמעם מאפייני זהות הנחשבים חריגים. אם אחמד שואלת כיצד גזע או לובן מארגנים את ההתכווננות בעולם, יושינו שואל מה האדם נדרש לעמעם כדי להיות נסבל בתוך עולם כזה. לא רק לעבור (to pass) כמשהו אחר, אלא להפחית את עוצמת הסימון של זהותו.

זוהי שאלה שאני חוזרת אליה פעמים רבות בכתיבתי: ההבדל בין עצם הקיום לבין קיום שמותר לו להיות נוכח.

(3)

הרהור שלישי עוסק בדיון של שרה אחמד בלובן שמצוי בבסיס הפנומנולוגיה. נקודת המוצא של אחמד היא דחיית הטענה שלפיה הגזע אינו קיים או אינו ממשי. אחמד מבקשת לבחון כיצד הגזע נעשה ממשי באמצעות ייחוס משמעות ואופי גזעיים לגופים, לחפצים ולמרחבים (הגזעה). דיון זה הזכיר לי את המיתוס של אבקות הכביסה וחומרי הניקוי שמנתח רולאן בארת (Barthes) בספרו מיתולוגיות.

בארת מבחין בין פרסום המדגיש את תוצאת פעולתו של חומר הניקוי לבין פרסום המציג את תהליך פעולתו. כך, למשל, פרסומת ל"פרסיל" מבססת את כוח המשיכה שלה על התוצאה הנראית לעין: ההשוואה בין שני חפצים, שאחד מהם לבן יותר מן האחר, מעוררת את יצר ההתהדרות ואת החשיבות המיוחסת לדימוי החברתי. לעומת זאת, הפרסומת ל"אומו" אינה מסתפקת בהצגת התוצאה, אלא חושפת כביכול את פעולתו הפנימית של החומר, והופכת את הצרכן לשותף ב"תהליך הגאולה" שהוא מחולל, ולא רק למי שנהנה מהתוצאה. בארת מסכם כי בדרך זו החומר נטען ב"מצבים ערכיים".

החיבור לאחמד מתעורר משום שהלובן בפרסומות אלה אינו מוצג כתכונה חזותית ניטרלית בלבד, אלא מקבל משמעות חברתית ומוסרית: ניקיון, טוהר, יוקרה וגאולה. הלובן אצל בארת אינו רק תוצאה אסתטית, אלא אידיאולוגיה קטנה בתוך חומר ניקוי. בקריאה דרך אחמד, אפשר לראות כיצד הלובן פועל לא רק כקטגוריה גזעית מפורשת, אלא גם כמערכת סמלים של טוהר, ניקוי, תיקון, ערך ותדמית חברתית.