כשהייתי קטנה, רציתי להיות סינדרלה או היפהפייה הנרדמת. הייתי שמחה גם אם קרשינדו היה קופץ לביקור, או אם הייתי מוצאת את עצמי בג'ונגל עם מוגלי, או יותר טוב – דוהרת על גבו של פאלקור לצידו של אטריו להציל את פנטזיה.
מעת לעת בדקתי היטב את הקיר הפנימי של ארונות הבית בתקווה למצוא שם נרנייה כמו שמצאו אדמונד ולוסי, או ללכת בדרכם של קונרד ודוד רינגלהוט לים הדרומי. חיפשתי תעלומות לפתור כמו החמישייה הסודית, השביעייה הסודית, שרלוק הולמס וד"ר ווטסון. בהמשך, הייתי שמחה להתחלף עם הנסיכה נורית ושמישהו יאמר לי: "As you wish" אבל יתכוון ל: "I love you".
כיום, ואני מניחה שבגלל זה נתת לי את המטלה הזו, אני יותר בכיוון של פינוקיו.
פינוקיו שעבר התנסויות והרפתקאות בדרך, חווה פחדים, פקפוק וחוסר ביטחון, עד שגילה מי הוא באמת. כמו פינוקיו, יש בי תשוקה להיות אמיתית, לתת ביטוי לתערובת של ידע, יכולת, כישרון ותשוקה. לא זנחתי את הפנטזיה, אבל עכשיו היא מקבלת צורה אחרת.
כשביקשת ממני להכין רשימה של "עשר משרות החלומות שלי", עברתי למרחבים אחרים. פחות חמים ומיוזעים.
הייתי בטוחה שאני מכינה רשימה כזו בקלי קלות.
תוך כדי חשיבה עלתה בי תובנה שאני לא טיפוס של לשבת-על-התחת-כל-היום. עשיתי את זה המון שנים (יותר מדי, לטעמי). אני יודעת שאני יכולה, אבל אני יותר טיפוס פלפלי, תזזיתי, חושב-תוך-כדי-תנועה, בכמה וכמה מישורים. ניהלתי צוות מקצועי, הפקתי אירועים גדולים והשתלטתי על פרויקטים מורכבים. אני מתקתקת עניינים, לא טיפוס של שעון נוכחות. ואחרי שני הרעיונות הראשונים התחלתי להתפרע.
כי בעצם מתחשק לי להיות יענק'לה שחר. כלומר, להיות בעולם של סוכנות יבוא רכב וגם של מועדון הכדורגל מכבי חיפה. וגם מתחשק לי לשחק בקבוצת הכדורגל של ברצלונה. בארסה. נו טוב, אני מציאותית: יהיה בסדר גם אם רק אעבוד שם בתפקיד ניהולי.
חלמתי קצת, אני ממשיכה במטלה.
אשת צוות פיתוח בחברת פייזר.
המממ, שוב נתקעתי. חיפשתי דרך להתגבר על הפגמים והמגבלות שלי ובאופן ספונטני ביקשתי עזרה. התחלתי לשתף אנשים בהרהוריי לגבי המטלה. הנחתי, שאם אדבר על המטלה אחדיר בעצמי רוח של אחריות ורצינית לגביה, אתייעל ואסיים אותה בהתאם ללוח הזמנים שהגדרת לי. אבל האם יעילות, אחריות ורצינות עולות בקנה אחד עם מהות המטלה? האם מטלה מסוג זה אינה דורשת להתמסר לתשוקה ולהשתחרר מהלחץ לראות תוצאות?
התגובות למטלה היו מעורבות. לאלה שכל העניין נראה להם מוזר הפניתי שאלה ישירה לגבי מהי משרת החלומות שלהם. שינוי המיקוד עבד. פתאום השאלה לא נראתה להם מוזרה כל כך כשנדרשו לדבר על עצמם. התשובות שלהם היו אישיות ושיקפו ערכים ותחומי עניין אינדיבידואלים. עם זאת, במהלך השנים הבנתי שאני לומדת מתשובות של אחרים, למרות שלא תמיד יש ביני לבינם מכנה משותף ברור לעין, הרבה יותר מאשר מקריאת מדריכים או מחקרים.
בלילה, אחרי בירה או שתיים, וגם כמה שוטים של משקה בסטייל לימונצ'לו שהכין יותם וגם שוט שרי פדרו חימנז, התפרצה היצירתיות:
דיילת בשדה התעופה של חרס דה לה פרונטרה. בספרד.
למה? כי אז אהיה קרובה יותר לעיירה הלבנה היפהפייה חרס, ליין השרי, לחומץ בן יין ולחביות. והכי חשוב – אוכל להזיז את שדה התעופה לקרבת העיירה (אבל זה סיפור ארוך אחר שמצריך עוד אלכוהול, אל תנסו אפילו להבין).
מאסטר בלנדר (או מאסטר דיסטילר – אני לא בררנית) של מזקקת לגבולין באי איילה בסקוטלנד.
כל מי שקרא את הסיפורים שלי או ששתה איתי ויסקי יודע למה.
רוצחת שכירה.
אני כבר לא זוכרת איך הגעתי לשם. לא הייתי עד כדי כך שתויה. באמת. כנראה ראיתי יותר מדי סרטים וסדרות שתיארו בהם באופן רומנטי ולא מציאותי את המקצוע. זה סימן שדי להלילה.
קמתי בבוקר בלי טיפת הנגאובר (יש!) ואני ממשיכה בחשיבה אינטנסיבית על עוד משרות חלומות.
אחד החלומות שלי היה לארח אנשים במקום משלי, עם בחירת האוכל והאלכוהול שאני אוהבת. מקום עם "חתימה" שלי. להעביר ערבים כיפיים עם חברים, להכיר אנשים חדשים וליצור עבורם חוויות מעניינות. סיכמנו מראש שהמטלה עוסקת במשרות. משרה, להבנתי, היא עבודה כשכירה. אז אני משאירה את הפסקה הזו בצד. תתעלמי ממנה.
כתבת לענייני תיירות החיים הטובים באירופה.
אכלתי בעשרות מסעדות 3 כוכבי מישלן וגם ברמות ממסעדות ה-2 וה-1 וגם קצת "ביב" למי שמכיר, ולנתי בעשרות מלונות רלה שאטו.
בונה סיורים וטיולים לעשירון העליון ומדריכה.
אני סקרנית והרפתקנית, מחפשת כל הזמן התנסויות וחוויות חדשות. בזמן מגוריי בפריז עברתי כמה וכמה דירות שכורות וגם גרתי בעיר האוניברסיטאית שברובע ה-14.
הכרתי את העיר כתיירת עוד קודם, כשביקרתי בה כעשר פעמים. אולם יש הבדל תהומי בין תיירת לתושבת. חרשתי רגלית כל רובע שבו גרתי וחיפשתי מידע על כל מבנה שסיקרן אותי ועל כל שם של תחנת מטרו. הלכתי לאירועי תרבות ואמנות ואכלתי בכל מיני מקומות של "יודעי דבר" מקומיים.
תוך כדי כך גם העברתי, בהתנדבות, סיורים מודרכים לאנשים מרתקים: לקונסול גיאורגיה בפריז, שחודש לפני כן סיים חמש שנות הצבה בתל אביב ועדיין ממלמל כמה מילים בעברית; לנציג דיפלומטי בכיר מבנגלדש שהגיע לפריז ללמוד במרכז ללימודים דיפלומטיים ואסטרטגיים, כהכשרה לפני כניסתו לתפקיד. הייתי הישראלית הראשונה שזכה לפגוש פנים אל פנים; לשתי קנדיות, אם ובתה, שהכרתי בתור למוזיאון ד'אורסיי; לשלושה ספרדים ואיטלקייה שעבדו איתי במכון המחקר; ולסטודנטים אמריקאים שלימדתי בקורס דיני שוויון באוניברסיטה.
עכשיו כבר התחלתי לתהות לגבי מטרת המשימה שהטלת עליי.
האם המטרה היא "תכלסית". יעני, לדוג מבין המשרות משרה אחת וללכת עליה למרות הספקות, הפקפוקים והקשיים? ומה עם העשייה הנוכחית שלי – איך היא משתלבת? תשתלב? או שמא המטרה היא לבחון את המכנה המשותף של כולן ולהמשיך משם? האם יש בכלל מכנה משותף לכל המשרות? (חלקן, אני מודה, הזויות מעט). ואם אכן יש כזה מכנה משותף (שבינתיים נשגב מבינתי) – לאן אנחנו ממשיכות מכאן? כרגע הפלפליות מדברת רוצה כבר להיות שם, כלומר כבר אחרי ההחלטה והיישום.
צלמת במגזין נאשיונל ג'אוגרפיק.
יועצת לענייני.
בכוונה השארתי את התפקיד האחרון פתוח. אני נהנית לארגן, להנגיש ולחלוק ידע, מקצועי או אחר, עם אנשים. למעשה, אנשים מתייעצים ושואלים אותי שאלות בתחומים מגוונים מדי יום. כשאני עונה להם, או מחפשת מידע לפני שאני עונה להם, אני מרחיבה אופקים.
חברה טובה וחכמה אמרה לי לפני שנים שאנחנו נוטים ללמד את הדברים שאנחנו רוצים ללמוד.
פורסם לראשונה באתר אישי קודם שלי בשנת 2011.
הוקלד מחדש ונערך קלות ל־lawgirl.
נדמה לי שכבר אז לא באמת חיפשתי משרה, אלא צורה שתאפשר לפנטזיה, ידע, תנועה וחתימה אישית להתקיים יחד.
© 2026 Mirabelle Gazit. All rights reserved. No text or image on this site may be copied, published, distributed, adapted, or used without prior written permission.