האם השמש יכולה לשקר?

בהרצאתו תיאר גאנינג את השינוי שחל לאורך השנים במשמעות המונח virtual: ממונח המציין כוח, יכולת או פוטנציאל ממשי, למונח הנתפס בעיקר כניגודה של המציאות (reality) או כתחליף לה. בעקבות שינוי זה הוא פנה לבחון את משמעותו האטימולוגית והמושגית של המונח, ואת זיקתו למילה virtue. 

גאנינג הציג את האטימולוגיה של המונח virtue והציג מספר הגדרות ממילון מרים-וובסטר, וביניהן: "a beneficial quality or power of a thing" ו- "capacity to act, potency". בעברית, התרגום הקרוב ביותר להגדרות אלה הוא "איכות או כוח מיטיבים של דבר" ו"יכולת לפעול, פוטנציאל". מכאן ואילך משתמש גאנינג במונח virtue (סגולה) כדי לציין את הכוח או האיכות הפנימיים המיוחסים לתצלום.

גאנינג קשר בין הגדרות אלה לבין תיאוריות שניסו לזהות את מקור סגולתו של התצלום, אותו כוח ייחודי שמיוחס למדיום. האם מקורם בחפץ המצולם עצמו? בטבע? ואם בטבע — האם השמש היא הכוח המרכזי העומד מאחוריהם?

בעקבות הדיון של גאנינג, אני מבקשת להפנות שאלות אלה גם אל הזירה המשפטית: מהי סגולתו של התצלום, ומהו מקורה? שאלות מסוג זה ליוו את התקבלותן של טכנולוגיות חזותיות כאמצעי שכנוע בבתי המשפט. כבר מסוף שנות השישים של המאה התשע־עשרה התייחסו בתי המשפט לתצלומים, שכונו "sun pictures" — כינוי שהדגיש את תפקידה של השמש ביצירת הדימוי ואת זיקתו לכוחות הטבע.

האם השמש יכולה לשקר? האם התצלום הוא עדות ישירה של הטבע, או שמא תוצר אנושי הנתון לבחירה, לעיבוד ולמניפולציה?

בשנת 1869 כתב משפטן מאמר שנפתח במשפט: "Photography is not only an interesting art, aesthetically considered, but it is capable of important scientific application". הכותב, שחתום על המאמר כ- J.A.J, מבחין בין עדות ראייה אנושית לבין עדות תצלום, ומייחס לאחרונה אמינות גבוהה יותר. לדבריו, אין סיבה לייחס אמון פחות לעדותו של התצלום, שכן היא חפה לא רק מהטיה מוסרית אלא גם כמעט מכל מקור אפשרי של טעות פיזית. לטענתו, התצלום אינו יצירתו של המוח האנושי, לפחות לא במובן המשפיע על אמיתותו, אלא תוצר של כוחות הטבע, אשר הניסיון מלמד כי הם נוטים לומר את האמת "ללא חנופה או הסחת דעת". מתוך כך הוא מציג את התצלום כמדיום שתוקפו נובע מהפעולה הישירה של כוחות הטבע, ולא מתהליכי תפיסה או פרשנות אנושיים. זהו, לדעתו, הנימוק להבחנה בינו לבין העין האנושית ועדות הראייה, שנתפסות בעיניו כפגיעות יותר להטיות ולשגיאות.

ההתייחסות לאור השמש כמקור לאמת, שעלתה כחוט השני בהרצאתו של גאנינג בהקשר הצילומי/הקולנועי, מצאה ביטוייה גם בפסק דינו של בית המשפט העליון של מדינת ג'ורג'יה משנת 1882: "איננו יכולים לחשוב על עדה שתהיה כנה וחסרת פניות יותר מאשר השמש, שאורה הוא שהטביע את בן-דמותו של הפצע על התצלום שהוגש למושבעים," קובעים שם השופטים.

כמה שנים מאוחר יותר נשמעו גם קולות אחרים, כדוגמת מאמר משפטי משנת 1886, שכותרתו  "The Photograph as a False Witness". כותב המאמר, שביקש להישאר בעילום שם, מזהיר מפני "הרעיון המופרך", כלשונו, שלפיו המצלמה אינה יכולה לשקר, וממשיך: "perhaps we may say that though the sun does not lie, the liar may use the sun as a tool […] Let them all then beware of the liar who lies in the name of truth". כלומר, גם אם פעולת האור עצמה נתפסת כאמינה, אדם המבקש להטעות יכול להשתמש בצילום כאמצעי ליצירת מצג שקרי, ואף להעניק לשקר מראית עין של אמת.

תיאורטיקנים שונים שדנו בשתי הגישות מצאו בכל אחת מהן סתירות וקשיים. היו גם תיאוריות משולבות, שלפיהן התצלום מציע בעת ובעונה אחת אמת ושקר, והוא גם טבעי וגם מלאכותי. ואולם, בעוד שהתיאוריה יכלה להותיר את המתח בין העמדות פתוח, השופטים שבפניהם הובאה הסוגיה נדרשו להכריע בה לצורך הדיון המשפטי.

פסק הדין בעניין Cowley משנת 1881 הכיר במעמדו של התצלום ככלי ראייתי שניתן להסתמך עליו להוכחת טענות עובדתיות. בית המשפט הצדיק את קבלתה של הטכנולוגיה הצילומית החדשה באמצעות השוואתה לאמצעי ייצוג חזותי מוכר יותר ("מעין-טכנולוגיה" קודמת) ככלי ראייתי   יור.

לפי פסק הדין, תצלומים הם סימנים של מושאי הצילום, וכשם שדיוקן או מיניאטורה שיצר אמן מיומן עשויים להתקבל כראיה לזהותו או למראהו של אדם שאינו יכול להופיע בבית המשפט, כך גם ניתן לקבל תצלום לאותה מטרה. השופטים קבעו כי תצלומים אינם שונים במהותם, מבחינת סוג ההוכחה שהם מספקים, מתמונות שצייר אמן. עם זאת, הם ייחסו להם מקור היווצרות שונה: לא פעולתו של הצייר, אלא חוקי הטבע ותהליך מדעי.

דפוס דומה שימש מאוחר יותר גם להכשרת הסרט הנע כאמצעי ראייתי: בדומה לאופן שבו התצלום הושווה תחילה לציור, הסרט הוסבר באמצעות השוואתו לתצלום והוצג כרצף של תצלומים — או של פריימים — המחוברים זה לזה. במקרים אלה, ההשוואה למדיום חזותי שכבר התקבל כראיה אפשרה למערכת המשפט להטמיע בהדרגה טכנולוגיה חדשה בתוך קטגוריות ראייתיות מוכרות.

עם זאת, בפסק הדין בעניין Cowley נקבע כי קבלתו של התצלום כראיה מותנית בכך שעד ראייה יאשר את דיוקו ומהימנותו. דרישה זו יצרה מנגנון פיקוח על הראיה הצילומית, שכן היא הכפיפה את התצלום לאימות אנושי. בה בעת, ניתן לראות בה גם מהלך שחיזק מחדש את מעמדו של עד הראייה: הטכנולוגיה הצילומית אמנם הוצגה כאמצעי ראייתי הנשען על חוקי הטבע ועל תהליך מדעי, אך סמכותה בבית המשפט נותרה תלויה באישורו של סובייקט אנושי. במובן זה, הדרישה לאימות לא רק הגבילה את עצמאותו הראייתית של התצלום, אלא גם שימרה את מרכזיותה של העדות האנושית לנוכח האיום האפשרי שהציבה הטכנולוגיה החדשה.

בהמשך הורחב בהדרגה השימוש בצילום בבתי המשפט כאמצעי ראייתי, והוא הוחל על מגוון הולך וגדל של הקשרים ומטרות הוכחתיות. תהליך דומה התרחש גם עם כניסתן של טכנולוגיות דימות חדשות: הסרט הנע הוסבר, כאמור, כרצף של תצלומים, וצילום הרנטגן הושווה לצילום הרגיל. השוואות אלה אפשרו למערכת המשפט להבין טכנולוגיות חדשות באמצעות קטגוריות ראייתיות שכבר היו מוכרות לה, ובכך להרחיב בהדרגה את גבולותיה של הראיה החזותית.