קפה שחור עם הל

את סג'ידה זכיתי להכיר בגלל קפה שחור עם הל.

יותר מדויק, בגלל הריח של אותו קפה שחור עם הל.

ריח של קפה שחור עם הל במסדרון המחלקה הנוירולוגית.

אני אושפזתי בשל התקף טרשת נפוצה. היא ביקרה את אמה שאושפזה לאחר שבץ מוחי.

סג'ידה עמדה במסדרון עם בני משפחתה, תרמוס גדול ביד אחת וכוסות חד־פעמיות ביד השנייה, והציעה לכולם כוס קפה. בתחילה סירבתי. אחר כך נכנעתי לריח. ביקשתי לשתות, והיא חייכה ומזגה לי קפה. שעה אחר כך, כשכבר ישבנו זו לצד זו ודיברנו, היא שאלה אותי למה סירבתי לקחת קפה, אז, כשהיא הציעה לכולם. "רציתי," עניתי לה, "אבל הרגשתי לא בנוח, קצת במבוכה." מחוות מאנשים זרים, חייכניים ככל שיהיו, מעוררות בי תמיד חשד. "אבל הריח הכניע. ריח של קפה עם הל תמיד מצליח לעורר בי משהו."

ישבתי לצד סג'ידה והקשבתי לסיפור שלה. סיפור שנמסר לי בקול מתנגן, בדיבור בשפה שאינה שפת אמה, אך היא שולטת בה היטב. שמתי לב למילים, לכוונה. סג'ידה סיפרה לי על משפחתה, עליה, על פחדים שמלווים אותה ביומיום, על תחושות, על ערכים מתנגשים.

הקשבתי ושמעתי תמימות וחום. כאלה שכבר קשה למצוא. כאלה שאבדו.

היא הזכירה לי את הילדות שלי בקרית חיים. תקופה שבה האמנתי בטוב ורע ברורים, בקהילה, באהבה, בנתינה. תקופה של הושטת יד לאחר, אמונה באדם באשר הוא. בטוב שבו. ואצל סג'ידה היה גם כבוד לאדמה.

היא נתנה לי צמחי תבלין לתה שגידלה בגינה. אני נתתי לה סכין קטנה לחיתוך הפירות שהביאה עבור אמה. את סכין הפירות שלה המאבטח לקח בכניסה לבית החולים. "תשמרי את שלי אצלך כאן," אמרתי לה. "גם אותה לא יתנו לך להכניס לבית החולים."