סיפורה של רות מאייר. פרק ראשון: נשף מסכות

רות הלכה בזהירות בין השלוליות, מרימה את שובל שמלתה בשתי ידיה כדי שלא יתלכלך. תיקה הקטן, שהיה תלוי על כתפה הימנית, התנדנד בעצבנות, אחר נפל ונתלה על פרק ידה. שרשרת הזהב התחככה בעורה. תחושת הקור והכאב הפתיעה אותה. היא הרימה את התיק תוך שחרור קללה חרישית ומיקמה אותו בקפידה בחזרה על כתפה הימנית. רות הישירה מבט לפנים, נאנחה קלות והחלה לעלות במדרגות המובילות אל הכניסה לבניין.

היא לא הייתה צריכה להביט לאחור כדי לדעת שאדוארד, הנהג שלהם, עומד לצד הרכב ונועץ בה עיניים, משגיח עד שתיכנס לוובסטר הול. משב רוח קר פתאומי גרם לה לרעוד ולרגע יכלה להישבע שהריחה את הריח שלו עליה. לא יכול להיות. אני מדמיינת. ממילא אדוארד לא יודע כלום. סילקה במהירות מחשבות טורדניות.

היא הרימה את המסכה, הניחה אותה על פניה וקשרה מאחור את השרוכים במהירות. אחר כך צבטה את לחייה. תחשבי דברים חיוביים, רק דברים חיוביים. ותחייכי, למען השם. את הולכת לנשף! מעוּדדת, הסתכלה על הבניין המואר שמולה. זו הפעם הראשונה שהוזמנה לנשף מסכות ב"מגרש המשחקים של השטן".

רות הזדהתה בכניסה ומסרה את ההזמנה. היא נכנסה בגאווה ובראש מורם אל אולם הנשפים, חיוך רחב נסוך על פניה. חיוכה התרחב כאשר הבחינה שכניסתה לאולם המלא והגדוש משכה תשומת לב רבה.

אחד הגברים שהיה שקוע בשיחה ערה, הרים ראשו, הבחין בה, חייך וביקש סליחה מאיש שיחו עטוי המסכה. הוא ניגש אליה, נשק ללחייה ולחש באוזנה "ערב טוב יקירתי, אני שמח מאוד שהגעת. את נראית נהדר." השניים הסתובבו בין המוזמנים ואמרו שלום למכריהם שהזדהו בפניהם וגם לכמה מהמוזמנים האחרים ששאלו לשלומם.

לאחר סבב חובה חברתי זה, נפרדו השניים. "לצערי, יקירתי, אני חייב להמשיך לשוחח עם וויליאם בענייני עבודה,״ נאנח בן זוגה והוסיף, "אני בטוח שתסתדרי כאן נהדר גם בלעדיי". הוא נפרד ממנה בנשיקה מרפרפת ומהירה על השפתיים. היא חייכה. אחרי שש שנות נישואים לג'וליוס, רות הכירה היטב את ההתנהלות במסגרת אירועים חברתיים. היא בחנה במבט אוהב את הגבר שלה, שלערב אחד הפך לסר לנסלוט דו לאק. ואני למלכה גווינביר. בכבודה ובעצמה, גיחכה. מי היה מאמין שרות בריידי, הנערה היפה מהעיר הקטנה יוטיקה, תהפוך לרות מאייר, אשתו של אחד האנשים החזקים בעיר הגדולה ניו-יורק.

אבל רות זכרה גם אירועים וזמנים אחרים. מחשבותיה נדדו לשנת 1905. מייד לאחר החזרה מירח הדבש נאלץ ג'וליוס להתמודד עם כתבות משמיצות וביקורת על תפקודו המקצועי. הזוג הצעיר התקשה להעמיד פנים כאילו הכל כרגיל ולהשתתף באירועים חברתיים ובמסיבות שאליהם הוזמנו.

במהלך חורף 1905, נדרש ג'וליוס לנסוע בענייני עבודה לעיר הבירה וושינגטון. במסגרת עבודתו כתובע הכללי של מדינת ניו יורק, היה עליו לייצג את המדינה בפני שופטי בית המשפט העליון האמריקאי. ג'וליוס לא נהג לערב את רות בענייני עבודה, וכמעט תמיד התחמק מתשובות ברורות לשאלותיה בנושא. אולם הפעם חרג ממנהגו וסיפר לה על הנסיעה והוסיף, שמדובר באחד התיקים החשובים שניהל עד כה. בראותו את פניה המופתעות של אשתו, המשיך ג'וליוס והסביר, שהוא רוצה שתתלווה אליו. רות קפצה משמחה. מעולם לא ביקרה בעיר וושינגטון. תוך שניות מוחה כבר הסתחרר מרוב מחשבות על הבגדים והנעלים שתיקח עימה, על ביקור במוזיאונים שעד אותו רגע רק קראה עליהם, על המסעדות ועל האירועים שמחכים להם וגם על הקניות שתעשה כשיגיעו לבירה.

שבועיים לאחר מכן נסעו ג'וליוס ורות ברכבת לעיר וושינגטון. רות זכרה היטב את הדיון ההוא שהתקיים בבית המשפט העליון, בניין שיש מרהיב בבירה האמריקנית. זו היתה הפעם הראשונה שנכחה בדיון בבית משפט. ועוד איזה דיון ועוד איזה בית משפט, חשבה בהתרגשות. היא התלוותה אל ג'וליוס והופתעה לגלות על הספסל שממול את ג'ו. ג'וזף לוכנר. עברו שלוש שנים מאז אותה ערב ששוחח עם אביה, אולם הוא לא השתנה כלל וכלל.

רות נזכרה איך ערב קיץ אחד פתחה את דלת בית המשפחה והכניסה פנימה את ג'ו, מצחקקת וסמוקה כולה. ג'וזף לוכנר, מהגר מגרמניה גבה קומה ויפה תואר, היה שכן ובעל המאפיה השכונתית. הוא בירך את רות לשלום וביקש, בפנים חתומות ורציניות, לדבר עם אביה. רות ביקשה שימתין בכניסה והלכה, מסוקרנת, לקרוא לאביה ששהה בחדר העבודה. בדרך עברה ליד המטבח ועדכנה את אמה. האם הרימה גבה, אך רות שמעה מאחור שהיא החלה להכין מגש עוגיות ולהרתיח מים לקפה.

רות סולקה לחדרה אולם נשארה עומדת על גרם המדרגות והקשיבה, כמיטב יכולתה, לשיחת המבוגרים בחדר העבודה של אביה. כמו כל נערה בת 19, היא היתה רומנטיקנית חסרת תקנה, מכורה לספריה של ג'יין אוסטין, ובסתר ליבה קיוותה שג'ו יהיה הקולונל ברנדון שלה. היא התאכזבה מאד כשהחלו לדבר על הסיבה האמיתית שבגללה הגיע אליהם.

"כל כמה חודשים פונים אלי מהאיגוד המקצועי ודורשים שאחתום על הסכם קיבוצי. זה ממש ריטואל קבוע. בא נציג שלהם, יושב איתי ומסביר לי למה כדאי לי להצטרף," סיפר ג'וזף להוריה של רות, "ואני מסרב. לא רוצה שיתערבו לי במאפיה. ואז הולך הנציג ומלשין עליי שאני מעסיק בניגוד לחוק המאפיות. פעם אחת כבר היה לי משפט והשופט קבע שאני אשם. דרשו ממני לשלם 25 דולרים קנס. שילמתי, מה אני כבר יכול לעשות."

ג'וזף עצר לרגע ורות התקרבה אל דלת חדר העבודה.

"עכשיו שוב האשימו אותי שאני מעסיק עובדים יותר מעשר שעות ביום. אני לא יכול לנהל את העסק שלי ככה. כבר עדיף לסגור את המאפיה." אביה של רות הפציר בג'ו להתאזר בסבלנות ולא לעשות שום דבר נמהר. "ג'ו חביבי, תמשיך לעבוד כרגיל. אני אבקש מוויל, חבר טוב ועורך-דין, שיבדוק מה אפשר לעשות." הם המשיכו לדבר, אבל רות השתעממה ועלתה לחדרה.

והנה, עברו שלוש שנים וג'ו כאן.

רות בחנה את עיצוב האולם, את העיתונאים והצלמים שגדשו אותו ואת הקהל שישב בציפייה לשמוע את טיעוני הצדדים. היא התעכבה על פניהם של השופטים, שנראו לה מבוגרים, חכמים ומנוסים. היא רצתה לספר לג'וליוס שהיא מכירה את ג'ו, שהוא בן אדם מקסים, שהוא היה שכן של הוריה, שהיא אכלה הרבה מאד דברי מאפה מהמאפיה שלו. היא גם רצתה לספר לו שהייתה מאוהבת בג'ו וקיוותה שיתחתן איתה. אבל החליטה לשמור את כל הדברים לעצמה.

עורכי-דינו של ג'ו נאמו ראשונים. זה היה נאום ארוך ומייגע, חשבה רות. היא לא הבינה את כל המונחים המשפטיים, אבל הבינה את עיקר הדברים: חוק המאפיות פוגע בחופש של בעל מאפיה לסכם על תנאי עבודה עם העובדים שלו. אחר כך נאם ג'וליוס ורות התמלאה גאווה. הוא טען שהחוק חוקתי ושישנם מקרים בהם ניתן לפגוע בחופש החוזים, כמו במקרה מסוג זה. עובדי המאפיות, כך הסביר, עובדים מסביב לשעון, וגם בשעות הלילה הקטנות, ללא תמורה ראויה וללא מנוחה. לכן החוק נחוץ לצורך קביעת סטנדרטים ברורים של מינימום תנאי העסקה הוגנים ולהגנה על בריאותם של האופים.

מוחה של רות הסתחרר מרוב טיעונים משפטיים. היא שמחה מאוד כשהסתיים הדיון. תמו העסקים והחלה ההנאה – סוף שבוע ארוך בוושינגטון. הם מיצו את כל מה שהיה לעיר להציע לאוהבים צעירים. רות התרשמה מאוד מהבירה המשויישת, הפורמלית והמעונבת, אך התגעגעה מאוד לניו-יורק העליזה ולחברותיה.

חודשיים לאחר מכן ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין לוכנר. להפתעת כולם, כך סיפר ג'וליוס לרות, ג'וזף לוכנר זכה בערעור. רוב של חמישה שופטים דחה את טענות מדינת ניו יורק וקבע שחוק המאפיות אינו חוקתי ולכן בטל. עבור ג'וליוס זה היה כישלון מקצועי צורב. הוא לא נבחר מחדש לכהונת תובע כללי וחזר לעבוד כעורך-דין פרטי. עם זאת, במהלך השנים הצליח לשקם את תדמיתו הציבורית ולהביא לידי כך שימונה לשופט. והנה עכשיו, הרהרה רות, חזרנו לחגוג עם כל השמנא והסלתא של ניו-יורק. ואני בטוחה שהעתיד ילך ויהיה מוצלח עוד הרבה יותר, חייכה לעצמה בשביעות רצון.

ברגע שג'וליוס יצא מטווח ראייתה, היא חדלה לחשוב עליו והחלה לבחון את המוזמנים במבט מסוקרן. בזווית העין הבחינה בגבר צעיר שבחן את גזרתה בחיוך. מבטיהם הצטלבו. הגבר הצעיר קם ממקומו והתקדם לכיוונה. "ערב טוב לך, גבירתי. הרשי לי לומר שאת האשה היפה ביותר בנשף." גם אתה בעצמך יפה תואר, חשבה רות. לפתע רצתה ממנו הרבה יותר מאשר מחמאה תמימה. היא נשמה עמוק וגייסה את כל כוחותיה כדי להיראות ולהישמע נינוחה, "נדמה לי שטרם הכירו בינינו," חייכה חיוך מפתה. אכן, הערב הזה קיבל תפנית מרעננת במיוחד.