"יְדִיד נֶפֶשׁ אָב הָרַחֲמָן. יְדִיד נֶפֶשׁ אָב הָרַחֲמָן," תפס את עצמו מזמזם בהיסח הדעת. הפיוט הזה התנגן לו שוב ושוב בראש, במעין לולאה אינסופית. הוא הסתכל בדריכות על השעון. זריחה, והוא עדיין בתחנת האוטובוס. היום בטח יאחר לעבודה.

יצחק הוציא מתיקו לחמנייה ועצר את לחש ברכת המוציא לחם מן הארץ שהחל מפלס דרכו מכוח ההרגל אל שפתיו. מיד חשב על אביו שאהב אותו אהבה שאינה תלויה בדבר. הוא קפץ את כף יד ימינו לאגרוף, מועך באלימות את הלחמנייה. מיצי העגבנייה האדומים חדרו את נייר העטיפה הלבן והחלו נוזלים על שורש כף ידו. רק אז שם לב לנעשה. ונחרד. הוא הביט סביבו. "האם ייתכן שהשניים שהמתינו בתחנה היו עדים?" תהה, עוצר את נשימתו לרגע. "כנראה שלא," הסדיר נשימתו. הוא זרק את האוכל לפח ושפך מים על כף ידו המטונפת.

כשחזר לתחנה, מצא יצחק מקלט ברכינה אל עבר מדפים עמוסי ספרים שכיסו את הקיר המזרחי, חוסמים את המראה לרחוב. הוא התחזק לאחר שאסף במהירות שלושה ספרים מאת אייזק אסימוב. אחר הזדקף, הוציא מכיסו שקית ניילון והכניס בזהירות את הספרים פנימה. "אתה אוהב מדע בדיוני, הא?" הוא נרתע לשמע קול נשי. מבלי להביט בהיא שעמדה מאחוריו, מלמל "זו הזדמנות בשבילי לקרוא. מעביר זמן בנסיעה באוטובוס."

חייכתי למשמע דברי הנער ובדקתי ביסודיות את תכולת המדפים בחיפוש אחר ספר בשבילי. הבחנתי ב"אנוכי, הרובוט" ושלפתי אותו מהמדף העליון. "אם אתה קורא אסימוב, למה לא לקחת את זה?" הושטתי את הספר קדימה לכיוונו. יצחק הביט בי בעיניים נוצצות. "זה כמו בסרט?" שאל. "יותר טוב," עניתי.

בזווית העין הבחין פתאום שהאוטובוס הגיע לתחנה ועצר כמה מטרים מאתנו. תוך כדי ריצה חייך, שלח ידו אלי ולקח את הספר. עד שהתיישב במקומו, בירכתי האוטובוס, שוב החלה להתנגן המנגינה הזו בראשו. יְדִיד נֶפֶשׁ אָב הָרַחֲמָן. יְדִיד נֶפֶשׁ אָב הָרַ הָרַ הָרַח הָרַחֲמ הָרַחֲמָן