גדלתי בקרית חיים, חיפה. לבית הספר היסודי הלכנו אחי ואני לבושים בתלבושת אחידה.
אמא תפרה לנו טרנינג בצבע ירוק כהה שהתאים לחולצה הירוקה בהירה.

בתחילה נהניתי לעלעל ולבחון את פריטי הלבוש הצבעוניים שבחוברות ה"בורדה" (Burda) הצבעוניות הרבות שהיו בבית. מהר מאוד קוּדמתי לתפקיד מוציאת גזרה. איתרתי את המידה והגזרה הרלבנטיות, העתקתי את קווי הגזרה אל נייר הפרגמנט, גזרתי, הנחתי על הבד, סימנתי עם גיר וגזרתי את הבד תוך כדי השארת שוליים. עם סיום חלקי העברתי את הבד, עם סימוני הסיכות או התפירה הראשונית הגסה, לידיה המיומנות של התופרת הראשית – אמא שלי.

כמעט כל הבגדים שלבשתי אז היו תוצרת בית. פשוטים ופונקציונליים, אבל שלי.

סבתא שלי זכרונה לברכה, שנפטרה בשנה שעברה, נולדה באימפריה האוסטרו-הונגרית. היא שלטה, עוד לפני כל הקורסים והספרים, בתורות המינגלינג והנטוורקינג. וכך, כל חצי שנה היתה
מגיעה מתנה אל ביתם של הורי אמי – עוגת זאכר טורט מקורית בתוך קופסת עץ עליו חרוט
סמל מלון זאכר הווינאי. סבתא הוציאה את העוגה בזהירות מהקופסה, פורסת לכולם חלקים
שווים וכולנו היינו מתענגים על הטעם.

במהלך לימודיי בכתה ט', אחרי שטעמתי את העוגה המדהימה הזו מספר פעמים לא מועט וגם
אוצרות-חיך אחרים מהמטבח האוסטרו-הונגרי, למדתי על נסיבות פריצתה של מלחמת העולם
הראשונה. כבר אז הייתי משוכנעת שאם היו מסדרים לאותם מתנקשים בחייו של הארכי-דוכס
פרנץ פרדיננד טעימה מהקונדיטוריה ההונגרית, הם היו משנים תוכנית, ההסלמה היתה נמנעת ופני ההיסטוריה היו משתנים לעד. 

הצעתי את התיאוריה הזו בשיעור היסטוריה, אבל היא לא זכתה לפופולריות רבה אצל המורה. זבש"ה.
(5/2012)